חנניה כהן והכלב זן

חנניה כהן הוא עיוור המשמש כיו"ר ועד עובדי עיריית קריית שמונה. ללא הליווי הצמוד של כלב הנחייה שלו הוא לא היה מצליח לעשות זאת. לכולנו יש חלומות ומטרות שאנחנו שואפים להגשים

Read Moreקראו עוד

עודד בשארי והכלבה דונה

שמי בשארי עודד בן 49 מפתח תקווה.

אני נעזר עשרים וחמש שנים בכלב נחייה, עבורי כלב נחייה הוא עולם ומלואו. מעבר לזה שהוא העיניים שלי, הוא גם החבר שלי.

שמה של הכלבה הנוכחית שלי היא דונה. דונה היא הכלבה הרביעית מבין הכלבים שקיבלתי במהלך השנים מעמותת עיניים מנחות לעיוור. 

כלב נחייה משפר את מעמדו  ויכולתו של העיוור להשתלב בחברה, ניידותו של עיוור עם כלב נחייה שונה ומועילה מאשר בהליכה עם מקל.

עיניים מנחות לעיוור הינו מרכז הדרכה המקפיד על  רמת דרישות וביצועים גבוהה הן מכלבי הנחייה והן מהעיוורים שמגיעים להדרכה. כלבי הנחייה איכותיים המוכשרים ע"י צוות המאלפים.

בעמותה יש צוות מסור הנותן מעטפת של פתרונות הקשורים לאילוף כלבי נחייה, התאמת הכלב לעיוור ולצרכיו, הדרכה נכונה ומדויקת אשר נותנת פתרון למכלול הבעיות במהלך ההדרכה וגם אחרי שהעיוור חוזר לביתו, כמו ביקורי בית, ומענה טלפוני אישי.

אני גאה להיות חלק מבית הספר המכובד הזה ומאחל לצוות עוד הרבה שנות הצלחה וברכה בעמלם שבסופו יצא שכרו ולא לריק.

תומר והגורה זואי

החוויה שלי כמשפחת אומנה לכלבת נחייה

תומר ראובן:

ההחלטה להתנדב עם כלבת נחייה הייתה מאוד משמעותית בשבילי ולא פשוטה: מצד אחד יש את הרצון להתנדבות משמעותית בקהילה וגם להרגיש סיפוק, ומצד שני מקננת בראש המחשבה על התחייבות לשנה שלמה שבסופה יש גם פרידה. הרצון לתרום גבר על הכול והרגשתי את הפרפרים בבטן כבר כשהגשתי את מועמדותי. לאחר ארבעה חודשים קיבלתי את זואי – גוש פרווה קטן ומתוק שחיכה לי ברכב של העמותה. אושר! הפכתי לאבא.

אז מה זה לגדל כלבת נחייה עבורי?

  1. להתרגש בכל פעם שהיא לומדת משהו חדש.
  2. בלילות הראשונים – חוסר שינה וקקי בכלוב.
  3. להסביר לשומר בכל מקום שמותר לה להיכנס.
  4. להבין שצריך לנתק את העיניים מהמסך ולהתרכז בלתת או לקבל אהבה.
  5. להסביר לזרים שזאת כלבה ולא כלב.
  6. שוב להרים קקי.
  7. לא! פויה! (כן … זה יקרה הרבה בהתחלה)
  8. לסרק אותה בכל ערב.
  9. להשגיח עליה בשמונה עיניים.
  10. להקשיב לאנשים שעוצרים אותי ברחוב ומספרים לי את הסיפורים הכי נוגעים ללב בקשר לכלב לברדור שלהם או לרצון שיום אחד יהיה להם כלב כזה.
  11. לסרב לאנשים ששואלים אותי כמה אני רוצה עבורה. חחח…
  12. לקבל שבחים מאנשים זרים כשהם מבינים את המשמעות של גידול כלבת נחייה, וההסמקה שלי מזה בכל פעם מחדש.
  13. לראות אחרי כמה חודשים איך הכלים שרכשתי בעמותה נושאים פירות וזואי מאמצת הרגלים חשובים להמשך דרכה.
  14. להכיר קהילה שהיא משפחה – משפחות אומנה אחרות שעוברות את אותו תהליך ובמסגרת הזאת נפגשים לפליידייט עם הכלבים.
  15. לחגוג יום הולדת שנה לכלבה שלי ולאחים שלה! להכין לה עוגה מפנקת ולראות את מבטה המתמוגג מאושר.
  16. לקבל אהבה ללא תנאי כשאני עצוב, חולה או סתם רוצה אותה לידי, כי היא נעשתה החברה הכי טובה שלי.

לסיכום, זאת ההתנדבות הכי משמעותית שעשיתי בחיי ואני מודה על כל רגע שהייתי חלק מהתהליך. למדתי המון, הכרתי חברים חדשים, זכיתי לחברה על ארבע, והחשוב מכול – ראיתי בסוף התהליך איך אותו גוש פרווה קטן ומתוק משרתת בקהילה ותורמת יום־יום. גאווה!☺

 

עפר דוד וגורדי גור האומנה

את גור האומנה שלי, גורדי, קיבלתי באוגוסט 2018.

עפר דוד:

חצי שנה לפני האימוץ ראיתי באחת המעבדות בטכניון מישהי עם גור לברדור ועליו וסט כחול עם הכיתוב "עיניים מנחות לעיוור". מובן שהסתקרנתי, וניגשתי אליה לשמוע פרטים על העמותה ועל תהליך ההכשרה לגורים. במהלך השיחה שמחתי לגלות שהעמותה מחפשת סטודנטים ואנשים בעלי אורח חיים פעיל, ושהעובדה שמעולם לא היה לי כלב (אם כי תמיד רציתי) אינה גורם מפריע בכלל, שכן התהליך מלווה כולו בידי מאלפת מטעם העמותה.

מייד בסוף המפגש יצרתי קשר עם העמותה ונכנסתי לרשימת ההמתנה לגורי נחייה.

כשנולד שגר הגורים, המאלפת הגיעה אליי לדירה וערכנו שיחת היכרות שכללה הסבר מלא על התהליך, דגשים לשבועות הראשונים (למה לצפות מהתנהגות של גור, ואיך להגיב לסיטואציות שונות), ואיתור סיכונים פוטנציאליים עבור הגור בדירה.

שבועיים לאחר מכן חזרה המאלפת עם רכב ובו הגור שנראה כמו ענן פרווה צהוב וציוד לתחילת הדרך – אוכל, קערות, רצועה, מסרק, כלוב, צעצועים, וסט הדרכה וחומר נגד פרעושים.

שמות הגורים בכל שגר נבחרים כך שיתחילו באות מסוימת, וכמגדל אומנה שמורה לך הזכות לבחור שם מתאים, שילווה את הגור למשך כל חייו ככלב נחייה. הפעם האות הייתה ג', והגור שקיבלתי היה השמנמן ביותר בשגר, ולכן בחרתי ב"גורדי".

כך התחילה תקופת האומנה – תקופה מרגשת ומשמחת, לעיתים גם מאתגרת, שללא ספק שינתה את חיי.

בתחילת הדרך בעיקר מרגילים את הגור לנושא הצרכים בחוץ, להליכה נכונה עם רצועה ולהתנהגות רצויה בבית. בהמשך מגיעות הפקודות המורכבות יותר – לשבת, להישאר במקום, ללכת לפנים בצד שמאל (כפי שיעשה כשיהיה בתפקיד), ולעצור לפני ירידה לכביש.

הנחיות האילוף וכן כל הציוד הבסיסי ועלויות נלוות, מסופקים על ידי העמותה באופן שוטף, וגם משפחות האומנה השונות בעמותה תמיד שמחות לעזור בכל שאלה או בעיה.

אחד הדברים המשמעותיים בתהליך הוא החשיפה של הגור לכמה שיותר גירויים והתרחשויות יומיומיות, ועל כן גורדי ליווה אותי, ברכב ובתחבורה ציבורית, כמעט לכל מקום – לעבודה וללימודים, למבחנים בתואר, לקניות, לימי כיף בבריכה, לטיולים בשלג ובנחלים, לקולנוע (אתגר לא פשוט כשיש הרבה פופקורן מפוזר על כל הרצפה 😉) לפאבים, לבתי מלון… ובעצם, לאן לא.

מבחינה חוקית ניתן להכניס את גור האומנה לכל מקום, ככלב נחייה לכל דבר, בתנאי שהוא נושא את הווסט ומציגים את תעודת האומנה שהעמותה מנפיקה.

לאחר כשנה וחצי הגיע הזמן להיפרד, כשגורדי עבר למתקן של העמותה כדי לעבור את תהליך ההכשרה המתקדם, שבו לומדים הכלבים להתמודד עם מכשולים ואתגרים יומיומיים עבור כלבי נחייה, כמו מכשולי גובה, ירידה לכביש, הליכה נכונה עם רתמה וכו'.

מובן שמדובר בפרידה לא קלה, שהרי גורדי היה צמוד אליי למשך תקופה ארוכה והפך לחלק בלתי נפרד ממני, אך מדובר בסיפוק אדיר לדעת שהוא הולך לשנות לחלוטין חיים של אדם לקוי ראייה ולאפשר לו עולם שלם של הזדמנויות.

שמחתי לקבל עדכונים מתהליך האימון בעמותה ולשמוע שגורדי עבר בהצלחה את כל המבחנים.

כשסיים את ההכשרה ועמד להפוך באופן רשמי לכלב נחייה, הגעתי לביקור שבו גורדי הוביל אותי עם רתמה לאורך מסלול מכשולים כאשר אני בכיסוי עיניים.

קשה לתאר מעמד מרגש יותר של סגירת מעגל, שבו הגור שאתה גידלת ואימנת עכשיו מוביל אותך ויודע שהוא למעשה העיניים שלך.

כיום גורדי משמש ככלב נחייה פעיל ומתגורר עם משפחתו החדשה במרכז הארץ.

תודה!

עמותת עיניים מנחות לעיוור מבקשת להודות באופן אישי לכל האנשים הטובים, למשפחות האומנה, למתנדבי העמותה ולשותפים שלנו שבלעדיהם עיוורים בישראל לא היו יכולים לזכות בכלב נחייה.
העמותה מודה בכל יום, שעה־שעה, על התמיכה העצומה בהצלחת הפרויקט הענק הזה. בלעדיכם, אנשים יקרים, הוא לא היה יכול לקרות!
עם השנים משפחות האומנה נעשו קהילה מגובשת ותומכת, לא רק בכלבי נחייה. המשפחות המאמצות תומכות גם זו בזו. המשפחות עוסקות בעבודת קודש באהבה ובמסירות – הכנת הגורים לקראת תפקיד חייהם, לצד הידיעה שיגיע יום הפרידה הטעון, שבו ימסרו את הגור שגידלו לעיוור הזקוק לו.

סיגלית אברהם והכלבה ביגה

סיגלית אברהם מספרת:

"ביגה שלי היא לברדורית בת חמש, שהגיעה אליי לפני שלוש שנים כמעט, בזמן הקורונה. כלבה חמודה כל כך ועדינת נפש.

מהרגע הראשון שפגשתי את ביגה, ידעתי שיהיה בינינו קשר מיוחד.

יש לה אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד, היא קשובה אליי, רגישה מאוד ומכילה אותי.

בהתחלה ביגה הייתה מסוגרת ושקטה, אך מהרגע שהסתגלה לבית שלנו ואליי, היא נעשתה כלבה שמחה מאוד, מאושרת ממש.

אני משחקת איתה המון, מדברת איתה, משתפת אותה והיא חברתי הטובה ביותר ושותפת הסוד הטובה בעולם.

ביגה היא כלבת הנחייה הרביעית שלי, השנייה מעמותת עיניים מנחות לעיוור. כלבה מעולה, היא מובילה אותי בצורה הכי טובה שאפשר. בזכות העדינות והזהירות שלה, התנועה שלי במרחב מאוד בטוחה.

"מבחינתי ההתניידות בעזרת כלבת נחייה, לעומת התניידות בעזרת מקל נחייה, זה שדרוג של ממש, הבדל של שמיים וארץ. עבורי זה שינה את החיים לטובים, בטוחים ושמחים יותר."

 

מצורף סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה של סיגלית אברהם, זמרת עיוורת מלידה. היא שרה שיר במלאת שנה לחברות עם חברתה הטובה ביותר– ביגה, כלבת הנחייה שלה.

בתמונה: אישה וכלבה עם רתמה יושבות על ספסל בפארק ביום שמשי, מחייכות למצלמה. האישה מחבקת את ראש הכלבה ומחזיקה קערת מים.

נופר שפיר והכלבה בייליס

תמיד אמרו לי שיש את החיים לפני ואת החיים אחרי, אך לא הבנתי במה מדובר.

שמי נופר שפיר, בת 33, אימא לשלוש בנות צעירות. הכי קטנה בת שנתיים וחצי.

לפני כשלוש שנים, ביום הולדתי העשרים ושמונה, נחבלתי בראש מכדורגל ובתוך ארבע שעות איבדתי את הראייה. לאחר מספר ניתוחים נותרו שרידי ראייה.

לפני כשנה וחצי עברתי הדרכה שיקומית עם מקל אך את עצמאותי וביטחוני שנלקחו ממני לא הצלחתי להשיב.

ההבנה שיש צורך בשינוי משמעותי החלה ביום שבו לקחתי את בתי האמצעית, שהייתה אז בת ארבע, לחברה. לא זיהיתי עם המקל שירדתי אל הכביש, ולא הבנתי שאני בעצם עומדת באמצע כביש שנוסעות בו מכוניות. הבת הקטנה, בעודה תינוקת, הייתה עליי במנשא. פתאום, באמצע הרחוב, שמעתי צפצוף חזק של רכב, ורק כך הבנתי שאני באמצע הכביש. בתי בדיוק עזבה את היד שלי כי נפל לה משהו. חוסר האונים והפניקה שחוויתי באותו הרגע שיתקו אותי. התחלתי לצרוח לעברה של הבת שלי, כדי שהיא תיתן לי את היד שלה, ולהבין את הדרך חזרה למדרכה. מאז לא יצאתי יותר עם בנותיי, הבנתי שזה מסוכן מדי ושכך אינני יכולה להמשיך!

היום, אחרי קורס מקצועי ואינטנסיבי לכלבי נחייה ב"עיניים מנחות לעיוור", הבנתי שאני יכולה לחזור להיות אימא עצמאית יותר, כי הכלבה המדהימה שלי בייליס תסמן לי לפני הירידה לכביש. הביטחון לקחת איתי את בנותיי חזר – ההתרגשות לחזור ולהיות אימא עצמאית היא עצומה – זהו חלום שמתגשם.

הדמעות שנקוות בעיניי נמהלות במילים הנכתבות עכשיו, מתוך רגשי תודה והערכה ל"עיניים מנחות לעיוור": לצוות המדהים שנתן לי את בייליס, שלימד אותי במקצועיות ובמסירות איך ללכת איתה. תודה על התאמה כל כך מדויקת של הכלבה עבורי, שאפילו באופי שלה היא דומה לי. אלפי תודות!

חנניה כהן והכלב זן

חנניה כהן הוא עיוור המשמש כיו"ר ועד עובדי עיריית קריית שמונה.
ללא הליווי הצמוד של כלב הנחייה שלו הוא לא היה מצליח לעשות זאת.

לכולנו יש חלומות ומטרות שאנחנו שואפים להגשים ולהשיג, אף שלפעמים הם נראים לנו רחוקים וכמעט בלתי אפשריים למימוש.

עבור אדם עיוור בישראל, החלום לחיים עצמאיים ולהתפרנס בכבוד, רחוק מלהתגשם, לצערנו. עיוורים רבים אינם יכולים ליהנות מחופש זה, שנראה לנו כה מובן מאליו, ללא ליווי צמוד של כלב נחייה.

חנניה כהן, יו"ר ועד עובדי עריית קריית שמונה, הצליח להגשים חלום שגם אדם רואה היה מתקשה לממש: הגעה לעמדת השפעה בכירה בעירו, בתפקיד המאפשר לו להגיש סיוע לאנשים רבים ולהנהיג את עובדי עיריית קריית שמונה.
חנניה, בן 46, הוא עיוור שאינו עושה צעד ללא כלב הנחייה שלו – זן, המלווה אותו כבר שנים.

עבור חנניה, ההגעה לתפקיד כזה היא צעד ענק, שלא היה אפשרי ללא כלב נחייה.

"בכל מקום שאני נמצא בו, זן הכלב שלי נמצא איתי. הוא חלק ממני. בלעדיו לא הייתי מסוגל למלא את התפקיד שלי או להגיע אליו בכלל. ביום עבודה רגיל, בכל דיון בעירייה או אפילו בהפגנות שנערכו אצלנו בעיר, זן נמצא איתי ומאפשר לי לתפקד כמעט כמו אדם רגיל.
חשוב לי להבהיר שכלב נחייה אינו סוג של מותרות או חיית מחמד. הוא צורך קיומי לאדם עיוור, כיוון שבלעדיו אין בעצם יכולת להתנייד באופן עצמאי. חשוב לי לציין את זה, כדי שעוד עיוורים יוכלו, כמוני, לנהל אורח חיים עצמאי, ואף מעבר לכך".