אוכלוסיית העיוורים בישראל מונה כיום כעשרים אלף עיוורים. כ־60 אחוז מהם בני חמישים וחמש ומעלה.
לפני הקמת עיניים מנחות לעיוור נאלצו העיוורים ולקויי הראייה לטוס לחו"ל כדי לקבל כלבי נחייה. ההדרכה בוצעה באנגלית ולא עמד לרשותם שירות תמיכה ומעקב מקומי.
העיוורים שחזרו לארץ עם כלבם נתקלו בקשיים שנבעו מחוסר הבנה, ידע וחוקים המתאימים לצורכי העיוורים וכלבם, כגון כניסה עם הכלב למקומות ציבוריים, לתחבורה ציבורית, למסעדות ועוד.
רק 0.6 אחוזים מהאוכלוסייה העיוורת בישראל נעזרה בעבר בכלב נחייה. אף שמספר זה הוכפל מאז, הוא עדיין נמוך לעומת ארצות המערב שבהן שיעור הנעזרים בכלב נחייה עומד על 3.5 אחוזים מכלל האוכלוסייה העיוורת.
כמאה מהעיוורים בישראל הם פצועי משרד הביטחון ולמחציתם כלבי נחייה.
לפני הקמת מרכז ההדרכה לכלבי נחייה "עיניים מנחות לעיוור", היה על העיוור לקבל ממשרד הרווחה אישור לצאת לחו"ל. קריטריון מפתח לקבלת האישור היה ידע בשפה האנגלית ובריאות תקינה.
קבלת העיוור וכלבו בחברה הרואה טובה יותר כיום מבעבר עקב מודעות גבוהה לצורכי העיוורים ולכלביהם. האילוף שנעשה בשפה העברית ושירות המעקב והתמיכה המקומי העלו במידה ניכרת את שיעור ההצלחה של העיוורים עם כלבי הנחייה.
כאשר הוקמה עמותת עיניים מנחות לעיוור תקופת ההמתנה לכלב הייתה כשלוש שנים, ואילו כיום תקופת ההמתנה היא כשנה.
עקב הצלחת הפרויקט ישנה דרישה הולכת וגוברת לכלבי נחייה.
בישראל קיימים שני מרכזים לאילוף ולהדרכת כלבי נחייה לעיוורים.
